<h1>ספר החינוך מצוה תי"ט</h1>
<h2>דף ל.</h2>
וכן מה שאמרו זכרונם לברכה [קדושין ל' ע"א] שחייב אדם לחלק זמנו לשלשה חלקים, שליש בעסק תורה שבכתב, ושליש בעסק תורה שבעל פה, כלומר להרגיל עצמו להיות בקי בגירסת המשניות והברייתות שתהיינה שגורות בפיו, ושליש להבין העניינים משורש, ולא ישית כל לבו באחת מהן פן ישכח השאר, ושלשתן הן עיקר התורה שאי אפשר לדעות זולתם. וכן מה שאמרו [ב"ב כ"א ע"א] שחייב הציבור שבכל מקום ומקום להושיב מלמדי תינוקות, ועיר שאין בה תינוקות של בית רבן תיחרב, וכ"ה תינוקות מושיבין אצל מלמד אחד. ומה שאמרו [אבות פ"ב מ"ד] שלא יאמר אדם לכשאפנה אשנה שמא לא יפנה לעולם, כי לא ידע האדם מה ילד יום, שעסקו של עולם מתחדש יום יום ומדיח את האדם מדבר לדבר ומטרדה לטרדה ונמצאו כל ימיו יוצאין בבהלה אם לא יתן פנאי על כל פנים וידחוק עצמו לעסקה של תורה, וכל שעושה כן וחפץ בברכה מן השמים מסייעין אותו ומקילין מעליו טרדות העולם המבהילות ומעבירין ממנו עולן של בריות ושוכן בשמחה כל ימיו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, ואשרי המדבר לאוזן שומעת. ויתר פרטיה מבוארין בקידושין פרק ראשון ובמקומות מפוזרים בתלמוד. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שנאמר [דברים י"א] בניכם, ודרשו זכרונם לברכה [קדושין כ"ט ע"ב] ולא בנותיכם, וכן אינה חייבת ללמוד בנה, דכל שאינו בחיוב ללמוד אינו בחיוב ללמד. אבל מכל מקום ראוי לכל אשה להשתדל שלא יהו בניה עמי הארץ אף על פי שאינה מצווה מדין התורה, ושכר טוב יש לה בעמלה, וגם האשה שלמדה תורה שכר יש לה, ואף על פי כן צוו חכמים [סוטה כ' ע"א] שלא ילמד אדם לבתו תורה לפי שדעת הנשים קלה ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי בענייות דעתן. ועובר על זה ולא למד את בנו תורה עד שידע לקרות בספר תורה ויבין פירוש הכתובים כפשטן ביטל עשה זה, וכן כל מי שיש סיפק בידו ללמוד בשום צד הוא בכלל עשה זה, ועונשו גדול מאד אם לא יקיימנו, כי המצוה הזאת היא אם לכולן.
